נולד וגדל בשילה, בן רביעי, אח לשישה. למד בשילה, בישיבה התיכונית בדימונה ובישיבת אבינועם בתפוח/אביתר. חניך ומדריך נצח בסניף בנ"ע שילה. לוחם סיירת גבעתי.

גלעד היה איש של אהבה, שמחה וגבורה.

היה לו לב ענק, שהיה בו מקום לכולם: לבני גילו, לילדים צעירים, לחניכים שלו, למשפחה המורחבת ולאנשים מבוגרים. הוא אהב את כולם, גם אם הם לא היו דומים לו, עם הכיפה הגדולה והפאות. הלב שלו היה נקי וישר, והוא ידע ליצור קשר מיידי, ישיר ומהותי עם האדם שעמד מולו, וככה כולם גם מיד אהבו אותו ואת החן שלו.

גלעד היה בחור שמח. הוא בחר בשמחה, גם אם היה לו קשה בלימודים או בצבא. החיוך הגדול היה סימן ההיכר שלו, יחד עם החיבוקים, השטויות, הצחוקים והאנרגיה המתפרצת. היתה בו פשטות ותמימות, שהפיצה טוב סביב.

כשגלעד היה בערך בן 12, הןא חזר הביתה מטיול שנתי מאוחר בלילה, והבית היה כבר נעול. אבא ואמא פספסו את תאריך החזרה שלו והם הלכו כבר לישון, כל הבית היה שקט וסגור. גלעד ראה שאף אחד לא ער ולא יכול להכניס אותו הביתה, אז הוא פרש את שק השינה שלו ליד דלת הכניסה, והלך לישון מחוץ לבית, עד שאבא מצא אותו שם ישן בבוקר, כשהוא יצא לתפילה...

גלעד ידע להתגבר על קשיים. הוא היה עקשן, ואם היה משהו שהיה חשוב לו - הוא התאמץ והתעקש עד שהצליח. הוא היה חרוץ מאד ואכפתי, ולא חשש מעבודה קשה או ממאמץ.

פרשת השבוע של בר המצווה שלו היא "מטות מסעי" - פרשה ארוכה מאד, והיה לו קשה ללמוד אותה ואת ההפטרה (בנוסף לסיום ש"ס משניות ודרשה), אבל הוא התאמץ מאד והצליח. גם לסיירת הוא לא התקבל מיד, אבל הוא מאד רצה ובגיבוש השני הוא הצליח. ואיך? הוא כתב על פרקי היד שלו משפטי חיזוק; על יד ימין הוא כתב "לא להתייאש" ועל יד שמאל "תשמור על החיוך", ובכל פעם שהוא כמעט נפל, הוא ראה את המשפטים האלה, התחזק והמשיך עד שהצליח.

גלעד מאד אהב את השבת, והיה מקפיד להיות מוכן לקראתה לפני הזמן. הוא היה מתארגן מוקדם, יושב מול הנוף, מתקשר להורים ולסבא וסבתא לאחל שבת שלום, משוחח עם חברים ונכנס לשבת באוירה של רוגע ונחת. אפילו "גארטעל" מיוחד הוא קנה לעצמו לשבת. התפילות של גלעד היו משהו מיוחד, מלאות התלהבות ועוצמה. חברים מספרים שאם הם היו רוצים לקבל קצת כוח בתפילה, הם היו מסתכלים על גלעד ונדבקים בעבודת ה' שלו. גלעד אמר לנו פעם שאחת המצוות החביבות עליו היא תפילת קבלת שבת.

עבודת ה' שלו היתה בפשטות ובישירות. היום הראשון שלו בצבא היה נר שמיני של חנוכה. למרות שהוא היה חייל צעיר -אפילו לא טירון- הוא ניגש למפקד וביקש להדליק נרות, ועוד בפני כולם. המפקד נענה לו וגלעד זכה לעשות פרסום נס חנוכה בפני עשרות חיילים, ולהדליק נר שמיני של חנוכה ברוב עם.

כלוחם בסיירת גבעתי היה מהראשונים והמובילים בתמרון הקרקעי בעזה. לאחר שבוע של לחימה, בזמן רגיעה, זוהו דמויות בבניין סמוך לפלוגה. גלעד יצא עם חברו יונדב לוינשטיין הי"ד, המ"פ יהודה כהן הי"ד והקשר לבדוק את השטח. מחבלים פתחו עליהם באש, אולם הכוח לא היסס אלא הסתער קדימה ולחם בגבורה עיקשת. כל המחבלים חוסלו והפלגה ניצלה. גלעד נמצא כשהוא מסוכך בגופו על חברו יונדב תוך ניסיון לחבש אותו ברגעיו האחרונים.